המטפורה הנרטיבית – חלק ב'

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

בחלק הקודם שבו עסקנו במטפורה הנרטיבית הקדשתי את מרבית הפוסט להסבר על מהותם של הסיפורים הדומיננטיים. בפוסט שלפניכם אדון בהשפעתם של הסיפורים הללו ובהקשר החברתי שלהם – תוך שימת דגש על מקרי מבחן מעשיים.

השפעות הסיפורים הדומיננטיים

הסיפור הדומיננטי על יכולות הטיפול שלי ישפיע עלי לא רק בהווה, אלא יש לו השלכות גם על פעולותיי בעתיד. לשם המחשה, אם אני מתבקשת לקבל מטופלים המתוארים כקשים מאוד עם עבר של כישלונות רבים אצל מטפלים טובים אחרים, או למלא את היומן שלי בעבודה רבה הכוללת משפחות מאתגרות, ההחלטה והתוכניות שלי יושפעו על-ידי הסיפור הדומיננטי שיש לי עלי כמטפלת משפחתית שלי. אהיה מוכנה יותר לעשות זאת, אם אושפע ע"י הסיפור שיש לי על עצמי כמטפלת משפחתית טובה, יותר מאשר אם הסיפור שלי על עצמי אומר שאני מטפלת בינונית הנוטה להיכנס לחרדה כאשר המקרים קשים או כאשר אני עומדת מול אנשים תוקפניים המאיימים עלי. לכן, המשמעות שאני נותנת לאירועים אלה אינם ניטרליים בהשפעותיהם על חיי- הם יעצבו את חיי בעתיד. כל הסיפורים נובעים מאירועי חיים, אך גם מעצבים את חיינו.

לחיות הרבה סיפורים בעת ובעונה אחת

החיים שלנו הם מרובי סיפורים. יש הרבה סיפורים המתרחשים באותו זמן וסיפורים רבים המסופרים על אותו אירוע. אף סיפור אינו משוחרר מערפול או סתירה, ואין אף סיפור בודד שיכול לכלול את כל המורכבויות בחיים.

אם נכשלתי עם אחת המשפחות, או אם מישהו בחיי יתחיל להתמקד על כל שגיאה קטנה שעשיתי בטיפול, או אם מטילים חוק חדש שמפלה אנשים כמוני בדרך מסוימת, ייתכן ויתחיל להתפתח סיפור אלטרנטיבי על יכולת הטיפול שלי. אירועים אחרים, פרשנויות אחרות של אנשים על אירועים אלה והפרשנות שלי עצמי, יכולים להוביל לסיפור אלטרנטיבי אחר על יכולת הטיפול שלי- סיפור על חוסר יכולת וחוסר מיומנות. לסיפור אלטרנטיבי זה יהיו גם כן השפעות. לזמן מה אוכל לחיות עם סיפורים שונים על היכולת הטיפולית שלי, בהתאם להקשר או לקהל. לאורך זמן, בהתאם לגורמים שונים, הסיפור השלילי על היכולת הטיפולית שלי יוכל אולי להיות יותר משפיע ואולי אפילו להפוך לסיפור דומיננטי בחיי ביחס ליכולת הטיפול שלי. גם הסיפור על יכולת טיפולית טובה וגם הסיפור על יכולת טיפולית כושלת יהיו בהם מעורפלות וסתירות.

סוגים שונים של סיפורים

יש סוגים שונים של סיפורים שאנו חיים לפיהם, והם כוללים סיפורים על העבר, ההווה והעתיד. סיפורים יכולים להיות שייכים ליחידים ו/או לקהילות. אלה יכולים להיות סיפורי משפחה וסיפורים על יחסים.

לכל אחד יכול להיות סיפור על עצמו כמוצלח ובעל כוחות. באופן אלטרנטיבי יכול להיות סיפור על כך שאני "כישלון" או "פחדן", או "חסר נחישות". למשפחה יכולים להיות סיפורים על עצמם כ"אכפתיים" או "רעשניים" או "מסוכנים" או "לא מתפקדים" או "קרובים". כך גם לקהילות או קבוצות. כל הסיפורים הללו יכולים להתרחש באותו זמן, ואירועים כשהם מתרחשים יפורשו בהתאם למשמעות הדומיננטית באותו זמן. בדרך זו לחיות פרושו שאנו עסוקים בתווך בין הסיפורים הדומיננטיים לבין הסיפורים האלטרנטיביים בחיינו. אנו תמיד נושאים ונותנים ומפרשים את התנסויותינו.

ההקשר החברתי הרחב יותר של סיפורים שאנו חיים לפיהם

הדרכים בהן אנו מבינים את חיינו מושפעות ע"י סיפורים רחבים יותר של תרבותנו. לחלק מהסיפורים שלנו על חיינו יש השפעה חיובית ולחלק השפעה שלילית על החיים בעבר, בהווה ובעתיד. לורה יכולה לתאר את עצמה כמטפלת מוכשרת. היא פיתחה סיפור זה על עצמה מהתנסויותיה ופידבק מהעבודה. כל החוויות הללו תרמו לעיצוב סיפור על עצמה כקומפטנטית, אכפתית ומוכשרת. כאשר היא עומדת בפני החלטה לפנות למקום עבודה חדש שפחות מוכר לה, לורה תהיה מעוניינת יותר לפנות או לחשוב על פנייה בגלל ההשפעה החיובית של נרטיב עצמי זה. אני מניחה שהיא תחווה את האתגרים בעבודתה במידה של ביטחון ותתאר את העבודה כמעשירה.

המשמעויות שאנו נותנים לאירועים אלה המתרחשים ברצף לאורך זמן, אינם מתרחשים בוואקום. יש תמיד הקשר שבו הסיפורים של חיינו מעוצבים. הקשר זה תורם לפרשנויות ולמשמעויות שאנו נותנים לאירועים. ההקשר של מגדר, עמדה, גזע, תרבות והעדפות מיניות תורמים באופן חזק לעלילה של סיפורי חיינו. הסיפור של לורה על עצמה כמטפלת מוכשרת, למשל, יושפע ע"י הרעיונות של התרבות בה היא חיה. לתרבות זו אמונות מסוימות לגבי מה נכלל ב"כישרון" כמטפל והסיפור של לורה יעוצב ע"י אמונות אלה.

הרקע התרבותי של לורה יכול להיות לו תרומה נכבדה לדרכים בהן היא משתמשת ע"מ ליצור קשר עם אנשים הבאים אליה לטיפול מרקעים שונים. הביטחון שלה יכול להיות קשור להיסטוריה שלה בתנועה הפמיניסטית ושהיא מטפלת אוסטרלית לבנה, ובמצב זה סביר להניח שאנשים יקשיבו לה.

בדרכים אלה, האמונות, הרעיונות והיישומים של התרבות בה אנו חיים יש לה תפקיד חשוב במשימות שאנו מייחסים לחיינו.

סיפורים בהקשר טיפולי

כאשר אנשים מחליטים להתייעץ עם מטפל, זה מפני שהן חווים קושי או בעיה בחייהם. כאשר הם פוגשים את המטפל, הם בד"כ יתחילו בלספר למטפל על הרבה אירועים בחיי הבעיה שעבורה הם מחפשים עזרה. בד"כ הם גם יסבירו את המשמעויות שנתנו לאירועים אלה.

בשלב מוקדם בטיפול, מטפלים שומעים סיפורים על הבעיה והמשמעויות שלה עבור המטופלים. משמעויות אלה בד"כ כוללות מה שמטפלים נרטיביים יקראו "תיאור צר" (thin description). תיאור צר מאפשר מרחב קטן מאוד למורכבויות ולסתירות בחיים. זה מאפשר מרחב קטן לאנשים לפתח את המשמעויות הייחודיות שלהם על פעולותיהם ועל ההקשר בו התרחשו. התיאור הצר מסתיר ומכסה על הרבה משמעויות אפשריות אחרות. לרוב תיאורים צרים של פעולות / זהויות של אנשים נוצרים ע"י אחרים- אלה שיש להם את הכוח להגדיר בנסיבות מסוימות. (למשל, הורים ומורים בחיי ילדים, מומחי בריאות הנפש בחיי מטופלים וכד'). לעיתים אנשים מגיעים להבנה של פעולותיהם דרך תיאורים צרים.

משמעויות צרות והשפעותיהן

תיאורים צרים בדרך כלל מובילים למסקנות צרות על הזהויות של אנשים ולכך יש השפעות שליליות. לדוגמה, אם אדם נתפס דרך סיפור צר של דיכאון, המסקנה שלו אודות עצמו עלולה להיות צרה גם היא, כמו המסקנה שהוא חסר ערך. למסקנה צרה זו יש השפעה שלילית לא רק על האדם אלא גם על היחסים שלו עם אחרים.

בד"כ מבטאים מסקנות צרות על האדם הנאבק עם הבעיה ועל זהותו. האדם נושא הבעיה עלול להיות מוגדר כ"רע", "חסר ישע",  או "עושה צרות". מסקנות צרות אלו הנובעות מסיפורים רוויי בעיה מחלישות את האנשים מכיוון שהן בד"כ מבוססות על מונחים של חולשה, חוסר יכולת, חוסר התאמה וכד'.

אני יכולה לזכור הרבה מסקנות צרות שמטופלים באים איתן: "זה בגלל שאני אדם רע" או "אנחנו משפחה לא מתפקדת". לעיתים מסקנות צרות אלה מעידות על יחסי כוח רחבים יותר כתוצאה מדיסקורסים חברתיים המגדירים אוכלוסיות מסוימות כנחותות יותר.

ברגע שמסקנות צרות תופסות פיקוד, קל מאוד לאנשים לאסוף עדויות המאשרות את הסיפורים רוויי הבעיה. השפעות הסיפורים הללו עלולה לגדול יותר ויותר. ואז, כל הזמנים בהם האדם נמלט מהשפעת הבעיה, כל הפעמים שלא היה "רע", "חסר ישע" או "עושה צרות", מוסתרים ומסוננים. ככל שסיפור הבעיה גדל, הוא צובר יותר כוח וישפיע על אירועי העתיד. מסקנות צרות מובילות בד"כ ליותר מסקנות צרות מכיוון שהכישורים, בידע, היכולות והכוחות של האנשים מוחבאים ומוסתרים ע"י סיפור הבעיה.

סיפורים אלטרנטיביים

מטפלים נרטיביים, כאשר הם עומדים בהתחלה מול מסקנות צרות וסיפורי בעיה, מתעניינים בשיחות לחיפוש סיפורים אלטרנטיביים- כסיפורים מועדפים.  המטפל מעוניין לגלות וליצור בשיחות, סיפורי זהות שיעזרו לאנשים להשתחרר מהשפעת הבעיות שהם עומדים בפניהם.

כשם שתיאורים ומסקנות צרות יכולים לתמוך ולשמר בעיות, כך סיפורים אלטרנטיביים מפחיתים את השפעת הבעיות ויוצרים אפשרויות חדשות לחיים. חקירת הסיפורים האלטרנטיביים מאפשרים ליצור מרחב לשינוי. אלה יכולים להיות סיפורים של נחישות, סיפורים על איך אדם התגבר על בעיות בעבר וכיו"ב.

השאלה המרכזית עבור מטפלים נרטיביים תהיה: איך אנחנו יכולים לעזור לאנשים להשתחרר ממסקנות צרות ולערוך מחדש סיפורים מועדפים וחדשים לחייהם ומערכות היחסים שלהם.

כפי שכתבו ג'יל פרידמן וג'ין קומבס: "מטפלים נרטיביים בעבודתם עם אנשים, מעוניינים בהעלאה ועיבוי סיפורים שאינם תומכים או משמרים בעיות. כאשר אנשים מתחילים להחזיק ולחיות סיפורים אלטרנטיביים, התוצאות הן מעבר לפתרון בעיות. דרך הסיפורים החדשים אנשים חיים דימויים חדשים, אפשרויות חדשות ליחסים ועתיד חדש".

לכיוון תיאור עשיר

ע"מ להשתחרר מהשפעת סיפורים בעייתיים, לא מספיק לערוך מחדש סיפור אלטרנטיבי. מטפלים נרטיביים מעוניינים במציאת דרכים בהן סיפורים אלטרנטיביים יכולים להיות מתוארים "בצורה עשירה". ההיפך מ"מסקנה רזה" מובנת ע"י מטפלים נרטיביים כ"תיאור עשיר" של חיים ומערכות יחסים.

הרבה דברים יכולים לתרום לעושר בסיפורים האלטרנטיביים. הראשון צריך להיות שהם נוצרים ע"י המטופל. תיאורים עשירים כוללים פרוט עדין ומפותח של קווי הסיפור בחיי האדם. אם נדמיין קריאת רומן, לפעמים סיפור מתואר בצורה עשירה- המניעים של הדמויות, ההיסטוריות שלהם ויש הבנות אותן מפתחים בהמשך. הסיפורים של אנשים ארוגים עם סיפורים על אנשים ומאורעות אחרים. באופן דומה, מטפלים נרטיביים מעוניינים בגילוי דרכים לסיפורים אלטרנטיביים על חיי האנשים שיעשירו את הסיפורים ויהיו ארוגים בסיפורים של אחרים.

בטיפול הנערך בהתאם למטפורה הנרטיבית, אנו עובדים עם אנשים במטרה למצוא משמעות חדשה בחייהם באמצעות סיפור, וסיפור מחדש של סיפורים שעדיין לא סופרו על חייהם.

הבה נדמיין את הנקודות שלמטה כמייצגות חווית חיים: 

כאשר אנשים מתייעצים עם מטפל, הם לרוב לכודים בתוך סיפור צר יחסית המתמקד על מעט מחוויות החיים הרבות שלהם:

 

כמטפלים, התפקיד הראשון שלנו הוא להקשיב לסיפור זה, ולהתייחס אליו כאחד מסיפורים אפשריים רבים. הקשבה בגישה זו מסייעת לנו לשים לב כאשר אנשים מתייחסים באופן גלוי או מרומז לאירועים שלא ניתן היה לנבא אותם ע"י העלילה של הסיפור הבעייתי.

 

אנו יכולים אז לשאול שאלות המזמינות אנשים להיכנס אל אותם אירועים, ולספר לנו (ולעצמם) אודות האירועים והמשמעות של אותם אירועים, וכך לפתח אותם לסיפורים יותר חיים וזכורים.

לאורך זמן, תהליך זה מוביל להתפתחות קווי סיפור מרובים בעלי משמעויות עשירים ומורכבים המתייחסים לריבוי אפשרויות עבור חיי אנשים. תהליך זה אינו מסלק סיפורים בעייתיים, אבל הסיפורים הבעייתיים מקבלים משמעות שונה כאשר הם מהווים רק קו אחד מסיפור רב- קווים.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  הפסיכולוגית רחל פוגל. המטפלת הנרטיבית רחל פוגל מחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה הרצאות, מאמרים | עם התגים , , , , | להגיב

המטפורה הנרטיבית – חלק א'

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

להבין ולחיות את חיינו דרך סיפורים

הטיפול הנרטיבי הוא גישה טיפולית הנמנית על קבוצת הגישות הפוסט סטרוקטוראליות. ברבות השנים נבנה ופותח הטיפול הנרטיבי על-ידי מייקל ווייט מאוסטרליה ודייוויד אפסטון מניו זילנד.

למילה "סיפור" יש אסוציאציות שונות ומובנים שונים לאנשים שונים. עבור המטפלים הנרטיביים, הסיפורים כוללים:

אירועים

קישורים ברצף

לאורך זמן

בהתאם לעלילה

כבני אדם אנחנו יצורים מפרשים. לכולנו יש התנסויות יומיומיות לגבי אירועים שאנו מעוניינים לתת להם משמעות. הסיפורים שיש לנו על חיינו נוצרים דרך קישור אירועים מסוימים ביחד ברצף מסוים לאורך זמן, ודרכם ובאמצעותם אנחנו מחפשים דרך להסביר או להעניק להם משמעות. משמעות זו מעצבת את עלילת הסיפור. אנו נותנים משמעות לחוויות שלנו באופן קבוע בעודנו חיים את חיינו. נרטיב הוא כמו חוט האורג את האירועים הללו יחד, כך שיווצר סיפור.

לכולנו יש סיפורים רבים על חיינו ומערכות היחסים שלנו, המתרחשים באופן סימולטני. לשם המחשה, יש לנו סיפורים על עצמנו, על יכולותינו, על המאבקים שלנו, על הכוחות שלנו, על פעולותינו, משאלותינו, מערכות היחסים שלנו, עבודתנו, ההתעניינויות שלנו, הניצחונות, הישגינו וכישלונותינו. הדרך בה פיתחנו את סיפורים הללו נקבעת על פי האופן בו קישרנו אירועים מסוימים יחד ברצף, ולפי המשמעות שנתנו להם.

דוגמה: הסיפור על עצמי כמטפלת משפחתית

יכול להיות לי סיפור על עצמי כ"מטפלת משפחתית טובה". פרושו של דבר, שאני יכולה לקשור יחד כמה אירועים שקרו לי בזמן שאני עובדת כמטפלת משפחתית. אני יכולה למקם אירועים אלה יחד עם אחרים ברצף מסוים ולפרש אותם כמציגים אותי בתור מטפלת משפחתית טובה. בנוסף, אני יכולה לחשוב ולבחור אירועים אחרים שיזכירו לי למשל שאני מפוצצת בפניות לטיפול, ושברבים מהטיפולים אותם אני עושה הצלחתי לעזור לנועצים להשיג את מטרתם, אחת המטופלות אמרה לי שאני קוסמת בטיפול, רבים מהמטופלים המליצו לקרוביהם לנפות אלי לטיפול וכיוצא באלה. על מנת לבנות סיפור זה על היכולת שלי כמטפלת משפחתית, אני בוחרת מספר אירועים כחשובים שמתאימים לעלילה זו. בעשותי כך, אירועים אלה מועדפים על פני אחרים.

ככל שנבחרים יותר ויותר אירועים ומצטרפים לעלילה הדומיננטית, הסיפור הופך להיות עשיר יותר ורחב יותר. ככל שהוא נעשה עשיר יותר, קל יהיה לזכור יותר ויותר אירועים שיעידו על יכולת הטיפול שלי ויצטרפו לסיפור. במהלך תהליך זה, הסיפור מועשר והופך ליותר דומיננטי בחיי ונעשה לי קל יותר למצוא עוד דוגמאות לאירועים המתאימים למשמעות אליה הגעתי.

אירועים אלה של יכולת טיפולית שאני זוכרת ובוחרת נעשים גדולים יותר בחשיבותם על פני אירועים אחרים, שלא תואמים לעלילה של להיות מטפלת משפחתית טובה. למשל, פעם אחת בה מטופלים הביעו אי שביעות רצון מהטיפול, פעם אחרת בה מטופלים נשרו מהטיפול ובטענה שהדרך שלי לא עובדת טוב עבורם, תחושה שלי באחת המפגשים שהשיחה לא זורמת, מטופלים התלוננו בפני המנהלת שלי על האופן בו עבדתי איתם וכד'. אפשר לראות אותם כמשמעותיים או כסתירה לסיפור הדומיננטי. בתהליך הסיפור מחדש (retelling) של הסיפורים, אלה תמיד אירועים שלא נבחרים, בהתבסס על השאלה אם הם כן או לא מתאימים לסיפורים הדומיננטיים.

ניתן להדגים זאת באמצעות הדיאגרמה הבאה

הנקודות הן כל האירועים שהתרחשו בחיי כמטפלת משפחתית. האירועים שמתאימים לסיפור של "יכולת הטיפול" מפוזרים בין אירועים שהם מחוץ לסיפור. (למשל, תלונה של מטופלים שהם לא רואים שחלים שינויים במצבם מאז שהגיעו לטיפול). במטרה לערוך את הסיפור של יכולת הטיפול שלי, נבחרים חלק מהאירועים ומועדפים על פני אירועים אחרים. ברגע שהועדפו, הם מקושרים לאירועים אחרים ואז לעוד אירועים לאורך זמן, כך שייווצר בסוף, סיפור על עצמי כמטפלת משפחתית טובה. הקו בדיאגרמה המראה קישור אירועים זה, יוצר את הסיפור הדומיננטי. כפי שניתן לראות יש אירועים אחרים שהם מחוץ לסיפור הדומיננטי, שנשארים חבויים או פחות חשובים למול הסיפור הדומיננטי.

בדוגמה זו, היכולת שלי להתייחס רק לאירועים הטובים ולבנות סיפור של מטפלת משפחתית טובה, קשורה גם למחשבות של אחרים. אם חברי ומטופלי תמיד תיארו אותי כמטפלת טובה, זה ייצור הבדל משמעותי. סיפורים אף פעם לא נוצרים בבידוד. הם תמיד נוצרים בתוך הקשר, תוך שיתוף של אנשים נוספים.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  הפסיכולוגית רחל פוגל. המטפלת הנרטיבית רחל פוגל מחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , | להגיב

הנכם מוזמנים לקורס קיץ ייחודי בנושא הטיפול הנרטיבי

מרכז "בינינו"- רשת ארצית לטיפול משפחתי, זוגי, מיני וגישור משולב

שמח להודיע על פתיחת מסלול הסמכה ייחודי בטיפול משפחתי וזוגי

התכנית תיפתח בקורס קיץ

בנושא: הטיפול הנרטיבי

מבנה הקורס: 10 מפגשים בני 4 שעות מלאות כל אחד. (סה"כ 50 שעות אקדמיות)

למי מיועד הקורס: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים ואנשי מקצוע שונים בתחום הטיפולי.

מנחה: רחל פוגל  MA- פסיכולוגיה חינוכית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי

מועד: בימי חמישי בין השעות: 9:00-13:00.  המפגש הראשון יתקיים ב- 13.6.13

מחיר: 3360 ₪ + מע"מ (ניתן לחלק לתשלומים)

תכני הקורס: הקורס ישלב את הרעיונות התיאורטיים של הגישה הנרטיבית ודרכי עבודה בעזרתן ניתן ליישם רעיונות אלו לפרקטיקה טיפולית. בתהליך הלמידה נשים דגש על תרגולים חווייתיים, סימולציות ייחודיות המדמות מצבים טיפוליים ושימוש בקטעי ווידאו טיפוליים .  הערך המוסף של הקורס נעוץ בהיותו השילוב האולטימטיבי בין היסודות התאורטיים לאלו הפרקטיים. 

לתהליך הסמכה כמטפל /משפחתי: קורס זה עונה על הקריטריונים הבאים של מועצת ההסמכה של האגודה לטיפול משפחתי: שיטות התערבות בטיפול משפחתי ו/או מיומנויות וטכניקות בטיפול משפחתי ו/או קורס מתקדם בטיפול משפחתי.

על הגישה הנרטיבית

הטיפול הנרטיבי שפותח על ידי מייקל וייט ודייוויד אפסטון היא דרך עבודה ייחודית ההופכת את הסיפור האישי והסובייקטיבי של המטופלים לאבן היסוד של הטיפול.

במהלך הקורס נלמד לערוך "שיחות החצנה", "שיחות עריכה מחדש", שיחות re-membering , טקסי הגדרה ועוד, כולן דרכי עבודה ייחודיות לגישה הנרטיבית. ננתח מקרי מבחן אמיתיים ונלמד איך להפוך את המטופלים והנועצים לשותפים פעילים בטיפול.

משתתפי הקורס יקבלו בנוסף להבנה תיאורטית גם ארגז כלים מעשי שיאפשר להם להפוך את מכלול פרקטיקות הטיפול הנרטיבי לחלק בלתי נפרד ממתכונות הטיפול שלהם.

אודות רחל פוגל: רחל פוגל היא פסיכולוגית חינוכית, מדריכה ומטפלת מוסמכת בטיפול משפחתי וזוגי. בעלת ניסיון עשיר בהוראה והדרכה בתחומי הטיפול המשפחתי, הזוגי והנרטיבי ובהיותה מטפלת משפחתית וזוגית משלבת את הידע התיאורטי עם יישום בשטח.  כיום עובדת במרכז "שחף"  למיגור הפרעות אכילה, במרכז "בינינו" בתל-אביב ובקליניקה פרטית. בעבר שימשה רחל פוגל כמנהלת שותפה במכון ברקאי בתל-אביב.

לפרטים ניתן לפנות למזכירות מרכז "בינינו" בטלפונים: 052-4555353

פורסם בקטגוריה חדשות, כללי, מאמרים | עם התגים , , , , , , | להגיב

עמדת המטפל בטיפול הנרטיבי

הטקסט נכתב וסוכם על ידי הפסיכולוגית רחל פוגל (M.A), מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

שיחות טיפוליות אליהן מגיעים אנשים במטרה להתייעץ עם המטפל בנושאים שונים בהם הם חווים קשיים מהוות מסגרת שמעצם הגדרתה יש בה היררכיה והבדלי מעמדות, שכן המטופלים בכך שהם פונים להתייעצות, מגדירים את עצמם כחסרי ידע ויכולת להתמודד עם הקשיים בעטיים הם מבקשים להתייעץ ומגיעים אל אדם המוגדר על ידם כ'מומחה' על מנת לקבל עזרה.

רחל פוגל - ספרם של אליס מורגן ומייקל וויט

ספרה של אליס מורגן (רחל פוגל)

כמטפלת המעדיפה לעבוד ברוח הגישה הנרטיבית, אני מודעת להבדלי הכוח ביני לבין האנשים המתייעצים איתי. בפגישות של מטפל עם אנשים קיים תמיד הפיתוי ליצור דרכים בהן ניתן יהיה לעשות שימוש בסמכות, והידע והיכולות של המטופלים יוזזו לשוליים. הגישה הנרטיבית לעומת זאת, נותנת כבוד ומרכזיות לידע וליכולות של האנשים הבאים להתייעצות ומחפשת דרכים "להשטחת ההיררכיה".

בספרה Narrative Therapy with Children and Their Families מציגה המחברת אליס מורגן, את הרעיונות של מייקל ווייט אבי גישת הטיפול הנרטיבי, לגבי 4 פוזיציות אפשריות, שבהן יכול להימצא המטפל בטיפול הנרטיבי:

  • מרכזי ולא משפיע – מטפל שתורם לשיחה מהידע שרכש ומהמשמעויות שאותן הוא מפרש בפני המטופל, אך בה בעת השפעתו על השיחה מינימלית. במילים אחרות, המטפל מקשיב – אך הוא כן מפרש באופן אקטיבי את אשר נאמר – בהתאם לידע ולכלים המקצועיים שרכש לאורך השנים ונותן להם עדיפות על פני הידע של המטופל – ובמובן הזה הוא מרכזי אך העובדה שניתנת העדפה לידע של המטפל המנותקת מהחוויה של המטופל הופכת אותו ללא משפיע.
  • לא מרכזי ומשפיע – עמדה זו רואה באדם או במשפחה כמומחים לחייהם וממקמת את הידע, הכישורים, ההעדפות והמחויבויות של המשפחה במרכז העבודה בעמדה זו. המטפל משפיע, אך הוא לא עושה זאת במובן של קביעת האג'נדה לפגישה, כי אם דרך יצירת התגובות בדרכים המאפשרות להפוך את הידיעה והכישורים של הילד והמשפחה לידועים באופן יותר עשיר.
  • מרכזי ומשפיע – עמדה זו נותנת עדיפות לידע ולניסיון של המטפל על פני הידע של הילד ומשפחתו. עמדה זו לא לוקחת בחשבון את הילד ומשפחתו כמי שמסוגלים לפרש את האירועים השונים בחייהם על סמך ניסיונם. על פי הגישה הזו, תפקידו של המטפל היא לקבוע באופן ברור מה הבעיה מבלי להעניק מרחב תמרון של ממש לפרשנות של המטופלים.
  • לא מרכזי ולא משפיע – נקיטה בעמדה זו בטיפול מביאה לכדי התמקדות במשמעויות וההעדפות של המטופל ללא כל התייחסות לאחריות של המטפל למה שקורה בשיחה. כאשר המטפל מאמץ עמדה זו הוא הופך לפסיבי מאוד ללא כל ההשפעה על הטיפול – נדמה כי לפעמים נוכחותו בחדר פשוט מיותרת.

רחל פוגל - עמדת המטפל בטיפול הנרטיבי
עמדה לא מרכזית ומשפיעה היא העמדה התואמת את העדפותיי לעבודה עם ילדים ומשפחותיהם. עמדה זו  רואה את האדם או המשפחה כמומחים לחייהם, וממקם את הידע הכישורים, ההעדפות והמחויבויות של המשפחה במרכז העבודה. בעמדה זו, המטפל משחק תפקיד מאוד אקטיבי וקריטי. המטפל משפיע, לא במובן של קביעת האג'נדה של הפגישה, אלא דרך יצירת פיגומים ותגובות בדרכים המאפשרות להפוך את הידע והכישורים של הילד והמשפחה לידועים באופן עשיר יותר, כך שזה יוכל להיות מיושם בעבודה במטרה להתייחס לקשיים איתם באו.

עבורי, זוהי עמדה שלוקחת בחשבון את יחסי הכוח המעצבים באופן משמעותי את התנסויותיהם של אנשים- ביחס למגדר, גיל, גזע, העדפה מינית, עמדה חברתית, גודל פיזי, ידע וכו'. זוהי עמדה שנותנת הכרה בכך שהמטפל אינו מנותק מהשפעת שיחות (discourses) ושעבודתנו כוללת הוצאה לאור של השפעות שיחות אלו.

בעמדה זו המטפל אינו ניטרלי. יש לנו אחריויות לשים לב לכוח שיש בידינו, להכיר בהשפעתנו, ולחשוב על השפעות כוח זה והשפעותיו על חיי אחרים.

כאשר אני פוגשת ילדים ומבוגרים, אני מניחה שהבעיות עליהן הם מתייעצים איתי מקשים עליהם בדרך זו או אחרת להתחבר לכישוריהם והעדפותיהם לגבי החיים. הסיפורים המועדפים והאלטרנטיביים על חייהם ומערכות היחסים שלהם פחות גלויים תחת משקלם של התיאורים הדומיננטיים רוויי הבעיה שהם מביאים לטיפול. דרך הקשבה ושאילת שאלות בדרכים מסוימות, אני מנסה לקדם את תחומי הידע המועדפים והאלטרנטיביים הללו, לאפשר יצירת הקשרים בהם אותם סיפורים אלטרנטיביים יסופרו ויסופרו שוב כך שהם יוכלו להיות אפשריים וידועים באופן עשיר יותר.

אני יודעת שתאור עשיר אינו מתרחש במקרה. כמטפלת, אני משחקת תפקיד חשוב ביצירת הקשרים המאפשרים תיאורים עשירים כאלה. אני מתייחסת לעמדה זו של לא מרכזי אך משפיע כדבר הדורש מומחיות, כישורים ועבודה קשה.

מצאתי ששימוש במפות של טיפול נרטיבי אשר פיתח מייקל וייט מספק דרכים עבורי להישאר לא מרכזית אך משפיעה. שיחות ריממברינג, שימוש בצוות עדים חיצוני, שקיפות, שיחות עריכה מחדש ומתן הכרה, (פראקטיקות אותן סיכמתי במקומות אחרים) כולן דרכים המאפשרות לי להישאר לא מרכזית עם מטופלים הבאים להתייעץ איתי. דרכי עבודה אלו היו כולן דרכים שאפשרו לי להשאיר את הכישורים והידע של המטופלים במרכז השיחה, ובאותו זמן משאירים אותי לא מרכזית.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי המטפלת הנרטיבית רחל פוגל . המטפלת הנרטיבית רחל פוגל מחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

 

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , , | להגיב

כיצד ניתן לעזור לילדים שחוו טראומה – מחשבות בעקבות הטבח בקונטיקט

הטקסט נכתב וסוכם על ידי המטפלת הנרטיבית רחל פוגל  (M.A),פסיכולוגית חינוכיתמטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

מאת: רחל פוגל

אף אחד מאיתנו לא יכול היה להישאר אדיש לטבח הילדים המזוויע שאירע בסוף השבוע החולף בקונטיקט. הצורך האנושי שכולנו חווים בחיים באופן כללי ובפרט אחרי אירועים כה טרגיים הוא ליצור משמעות לגבי אירועים של "אלימות בלתי מובנת" מסוג זה. ברור ונהיר הוא שמדובר בצורך טבעי וחזק מאין כמוהו שניתן לאפיינו כבעל משמעות טיפולית – עבור המבוגרים והילדים כאחד. רחל פוגל - טיפול בילדים שחוו טראומה

לא ניתן להבין כיצד אדם צעיר שנראה נורמטיבי על פניו, יכול להגיע למצב בו הוא מבצע רצח המוני של עשרים ילדים קטנים ושמונה בוגרים לרבות אמו שלו. לאירוע כזה השפעות רבות וביניהן ערעור תחושת הביטחון אפילו במקומות שנחשבו בטוחים ביותר, תחושות אובדן לנוכח מוות של ילדים קטנים שלא פשעו וכיוצא באלה. אירועים כאלה מערערים את כל מה שנתפס ונחווה כבטוח ולכן יש צורך ליצור משמעות לאירועים חסרי היגיון כאלה באמצעות התמקדות במה שקרה ובניסיון להבינם.

חשוב לבדוק איך הגיבו הילדים לאירועים הטראומטיים

 כמטפלת אני חושבת שחשוב שלא ייווצר מצב בו הילדים יגדירו את עצמם ו/או יוגדרו רק על סמך היותם קרבנות של אירוע טראומטי. אחת השאלות החשובות שנועדו למנוע מצב כזה בו אנשים יוגדרו על-ידי הטראומה שחוו כקרבנות, היא לבדוק איך הילדים הגיבו לאירועים הטראומטיים. אין פרוש הדבר שצריך להתעלם חלילה מהאירועים שקרו, אלא שלצד סיפור האירוע הטראומטי חשוב להתמקד בתגובה לטראומה.

 התמקדות בלעדית בטראומה עצמה עלולה לגרום לאנשים להיות מוגדרים כקרבנות פסיביים של האירוע הקשה, אבל אם בשיחה עם הילדים,יכללו המטפלים שאלות והזמנה לדבר על התגובה לטראומה, הרי שהדבר יאפשר לילדים לזהות מה עשו באופן אקטיבי מול הטראומהולהכליל זאת בנרטיב שייבנה אודות האירוע הטראומטי ובכך לחוות את עצמם כמי שנקטו עמדה פעילה למול האירועים.

 הפיכת הילדים ממשתתפים פאסיביים לאקטיביים

 כך למשל, נוכל לשמוע מילדים ומבוגרים כאחד סיפורים על כך שדאגו לקרוא לחבר להסתתר עמם או שלחילופין עודדו חבר בשעה הקשה. כתוצאה מכך הם הופכים מקורבנות פסיביים למשתתפים אקטיביים. הסיפור על הטראומה הופך להיות עשיר יותר. ניתן יהיה לראות כי מדובר למשל בסיפור של אכפתיות וחברות. הוא גם כולל מסר של "אני לא לבד", "אנחנו מתמודדים ביחד".

 כך ששאלה חשובה שחשוב שנשאל את הילדים היא "מה עוד קרה בנוסף לאירוע הטראומטי? איך אנשים הגיבו?" גם אם נקבל תשובות על אירועים קטנים שנראים לילד חסרי חשיבות או שוליים כמו גילויי אכפתיות קטנים, הרי שלמען הסר ספק – הם משמעותיים. המטרה היא שהנרטיב לא יהיה רק נרטיב צר של טראומה, אלא יועשר ויכלול סימנים לתגובות לאירועים הקשים.

יש למנוע את השתלטות הטראומה על חיי הילדים

לעיתים אנשים חווים את עצמם כמשותקים בתגובה לטראומה, או מבודדים את עצמם מתוך פחד, או מתקשים להתחבר לאחרים מתוך אותו פחד, או חשים אשמה על כך שהם שרדו ואחרים לא, או תגובות חרדתיות, או חוסר ריכוז וחוסר תחושת מטרה בחיים. חשוב לציין כי התגובות הללו עלולות להיות סמויות ובלתי נראות לעין או שדווקא חלק מהילדים ידברו עליהם באופן גלוי.

במקרים כאלה אני כמטפלת מקשיבה לסיפור של השפעת הטראומה על הילדים ואז משתדלת להתמקד בכל סימן המעיד על תגובהכלשהי לאירועים, כל סימן המעיד על כך שיש להם השפעה כלשהי על חייהם. זאת במטרה לעזור להם לבנות חיים שהטראומה לא תשתלט עליהם.

מתוך שיחות רבות עם אנשים שחוו אירועים טראומטיים ונשאלו מה איפשר להם להחזיק מעמד ומה איפשר להם לגלות עמידות לנוכח החוויות הטראומטיות שחוו, למדנו שמה שעוזר לאנשים להתמודד הם בעיקר תחושת המטרה, הקשר עם אנשים אחרים ותחושת ההערכה לקשרים אלה, האמונה ביכולת להתמודד, התחושה שאנו עוזרים לאחרים והתקווה שהיא כידוע הדבר האחרון שנשאר בתיבת פנדורה.

חשוב לזכור לבסוף כי כל התובנות המובאות בפוסט הזה מבוססות בראש ובראשונה על רעיונות  הטיפול הנרטיבי בטיפול בטראומה אשר לעולם יתפוס את הילדים כאקטיביים ולא כפאסיביים אחרי שחוו טראומה – ואין זה משנה מהו אופייה. הטיפול הנרטיבי גורס כי ילדים נוקטים בדרך כלל בפעולות אקטיביות בכדי להפחית את החשיפה שלהם לטראומה ולהקטין את הפגיעות.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  רחל פוגל רחל פוגל הנה מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגימטפלת נרטיבית ופסיכולוגית חינוכית. רחל פוגל הנה בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן,  ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , | להגיב

הרחבת כיוונים מועדפים – איך עושים זאת נכון?

הטקסט נכתב וסוכם על ידי הפסיכולוגית החינוכית רחל פוגל (M.A),  מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

בהמשך לדברים שכתבתי בשני המאמרים הקודמים על הרעיון של הקשבה לכיוונים מועדפים ואף על הרחבתם של הסיפורים המועדפים הייתי רוצה להתמקד הפעם בדרכים אשר בעזרתם ניתן לעשות זאת בפועל. רחל פוגל - הרחבת כיוונים מועדפים

תפקידו של המטפל הוא לעזור לאנשים ליצור משמעות

כזכור, דיברתי על כך שלמרות שהחיים עשירים בחוויות, אנו נותנים משמעות לחלק קטן מאוד מהחוויה. האספקטים של חוויות חיים משמעותיות הן אלה שאנו לוקחים אל קווי הסיפור המוכרים והידועים (known and familiar) של חיינו; אספקטים אלה נבחרים בקפדנות. החוויות האינסופיות של חיי היומיום חולפות לרוב כמו נקודה על פני מסך המודעות שלנו ונשאבות לתוך ואקום היסטורי.

חלק גדול מהחוויות הללו  הן מחוץ לתמונה של העלילות והנושאים של הסיפורים הדומיננטיים של חיינו ומכאן שלא מתייחסים אליהם או נותנים להם משמעות. אבל, חוויות שוליות אלה עשויות להיות משמעותיות בפוטנציה, ובנסיבות מעודדות הן יכולות להוות "אירועים ייחודיים" (unique outcomes) או "יוצאים מהכלל" (exceptions). זיהוי כזה של אספקטים המודרים  מתוך חוויות חיים יכול לספק נקודת כניסה למטפל ולמטופל ולאפשר התפתחות קווים סיפוריים של חיי אנשים אשר משעה שהם מובאים לתשומת לבו של אדם הם עשויים להפוך למועדפים על ידו.

כהכנה להתפתחות זו של קו סיפורי, תפקידו של המטפל הוא לעזור לאנשים ליצור משמעות לחלק מאותם אספקטים מוזנחים של החוויה.

המטפל יעדיף שיחות עריכה עם המטופלים

רחל פוגל - הרחבת סיפורים מועדפים

עטיפת ספרו של מייקל וייט - לחצו למעבר לעמוד הרכישה

שיחות אשר מדגישות אירועים ייחודיים מעודדות השתתפות משנית בלבד של המטפל, אשר יעדיף דרך קבע את העריכה של המטופלים. שיחות אלה עוזרות לאנשים לזהות אספקטים מוזנחים ומודרים של התנסויותיהם ולתת להם משמעות; הן תומכות באנשים באפיון והרהור על אותם אספקטים של התנסויותיהם. זה לרוב חדש עבור המטופלים, מכיוון שלרוב אותם אנשים התרגלו לכך שהמשמעויות נקבעו על-ידי אנשים אחרים וכך גם העמדה לגבי ההתפתחויות בחייהם. בין היתר, שיחות אשר מדגישות את האירועים הייחודיים מאפשרות לאנשים הזדמנות להשמיע את קולם במה שקשור לכוונותיהם ביחס לחייהם ולפתח הכרות חזקה יותר עם הערכים שהם מוקירים בחיים. זה מספק להם קרש קפיצה לפעולה ביחס לבעיותיהם, קשייהם והדילמות שלהם.

בספרו ("Maps of Narrative Practice") אשר פורסם בשנת 2007 נותן מייקל ווייט דוגמה לאופן בו ניתן להרחיב אירוע ייחודי. הוא מספר על פגישת קונסולטציה שהתבקש לקיים על-ידי עובדת סוציאלית שטיפלה באם חד הורית, טרודי ובנה בן ה- 14, פיטר. פיטר שהיה נער מוגבל ביכולותיו השכליות, היה עצור באותה תקופה במוסד לעבריינים צעירים בשל עברות אלימות, גניבות ותקיפה. בעקבות מאמצים כושלים רבים שנעשו במטרה לעזור לפיטר לקחת אחריות על מעשיו, הגיעו המטפלים בו למסקנה שהוא מוגבל ביכולתו לקחת אחריות על מעשיו. עם זאת, העו"ס שטיפלה בו שמה לבה לתגובה שונה מצד פיטר בתגובה לאירוע מתסכל שחווה. בשונה מדרכו הרגילה הוא לא התפרץ ולא שבר חפצים או היכה אלא במקום זאת עזב את החדר והלך לאולם הספורט. המטפלת העריכה שיוזמה זו של פיטר עלולה לחלוף מבלי שמישהו כולל פיטר, לא ייתן לה משמעות ולכן החליטה להביא אותו לפגישת ייעוץ עם מייקל ווייט כדי לאפשר הרחבה והעשרה של אירוע זה, תוך תקווה שזה יפתח נתיב להתפתחות של קו סיפורי אלטרנטיבי ביחס לחייו של פיטר ותאפשר עבורו לנקוט צעדים בעלי אופי דומה.

מייקל ווייט ביקש לשאול את פיטר ואמו שאלות על אותו צעד יוצא דופן אותו נקט פיטר בעזבו את המקום בו חווה תסכול והחלטתו שלא לפעול באלימות כפי שנהג לעשות במקרים דומים בעבר.

ההתמקדות באירוע יוצא הדופן מאפשרת למטופל לראות עצמו באור שונה

בתשובה לשאלותיו של מייקל ווייט הגדירו פיטר ואמו את האירוע בו עזב פיטר את המקום כיוצא דופן ופיטר הסביר שהחליט "להתרחק מצרות". "התרחקות מצרות" הפך להיות כותרת האירוע יוצא הדופן. לאחר מכן הוסיף פיטר בתשובה לשאלה מה הביא אותו לקבל החלטה להתרחק מצרות, שהוא חשב לעצמו "מי צריך את זה".

מייקל וייט ביקש מפיטר לספר על  "חשבתי שאני לא צריך את זה". פיטר סיפר שחשב על האירועים באופן שאפשר לו להתרחק מהאירועים וכך לשמור על עצמו מלאבד את השליטה על עצמו. לאחר מכן שאל מייקל מה היכולת להתרחק, החשיבה על הדברים והשמירה על עצמו מאיבוד שליטה אפשרו לו. פיטר ענה שזה אפשר לו לשמור על זכויותיו במוסד, כמו לקבל חופשת סוף שבוע, להשתתף בחוג שאהב לצפות בטלוויזיה ולעשות ספורט. השאלה הבאה ביקשה מפיטר לספר איך הצליח להשיג זאת? איך הצליח לשמור על זכויותיו במקום לאבד שליטה. תשובתו של פיטר הייתה מפתיעה: הוא אמר שאולי זה הביא אותו לחשוב לאן הוא רוצה להגיע בחיים. מייקל הגיב בשאלה נוספת ובה ביקש להבין מה הוביל את פיטר למחשבות על איך ייראו חייו ואיך זה בשבילו לראות את הדברים הללו מתרחשים בחייו. פיטר דיבר על כך שטוב לו לראות את עצמו כך וכאשר התבקש לפרט איך זה חיובי עבורו, אמר שזה יאפשר לו לעשות משהו עם חייו בעתיד ויוכל להביע עמדה לגבי דברים בחייו.

תיאור קצר זה מראה כיצד גם בשיחה עם נער מעט מוגבל ביכולותיו המילוליות אפשרה ההתמקדות באירוע יוצא הדופן להרחיב את השיחה באופן שאפשר לו לראות את עצמו באופן שונה מאיך שראה את עצמו קודם לכן: כנער שיש לו יכולת להתנהג בדרכים לא אלימות, כמי שמסוגל לבנות לעצמו מטרות חיוביות לחייו וכמי שיכול לחיות חיים נורמטיביים ומועילים. לו הייתה העובדת הסוציאלית מתעלמת מאותו אירוע ייחודי או לא מייחסת לו משמעות כלשהי או רואה אותו כמשהו מקרי, סביר להניח שפיטר והסובבים אותו היו ממשיכים לראות אותו כעבריין חסר תקווה העתיד להיות מסובך רוב חייו בצרות.

חשוב לציין כי השאלות ששאל מייקל ווייט את פיטר לא היו שאלות מקריות ואקראיות. השאלות נותבו ע"י מה שמייקל  מתייחס אליו כ"מפת הצהרת עמדה 2". על מפה זו ארחיב במאמר הבא.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  רחל פוגל . רחל פוגל הנה מטפלת נרטיבית  ופסיכולוגית חינוכית מומחית. רחל פוגל הנה בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , | להגיב

סיפורים מועדפים – למה חשוב להרחיבם?

הטקסט נכתב על ידי רחל פוגל (M.A) פסיכולוגית חינוכית מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

הסיפורים המועדפים פותחים אפשרויות

מאת: רחל פוגל

בהמשך לדברים שכתבתי כאן לפני מספר ימים אודות הרחבת הסיפורים המועדפים, ומעבר לכך, אודות הרעיון ודרך העבודה הנקראת "החצנה"אני רוצה להרחיב כאן על האפשרויות הנפתחות בעקבות זיהוי, הרחבה והעשרה של הסיפורים המועדפים.

 רחל פוגל

כאשר אנשים מתייעצים עם מטפלים הם מספרים סיפורים; הם מדברים על ההיסטוריה של הבעיות, הקשיים או הדילמות שהביאו אותם לטיפול, והם מספקים דיווח על מה שהוביל אותם להחלטה לחפש עזרה. בעשותם זאת, אנשים מקשרים את אירועי חייהם ברצפים הנחשפים לאורך זמן בהתאם לעלילה או נושא. נושאים אלה לרוב משקפים אובדן, כישלון, חוסר יכולת, חוסר אונים או טיפשות. יחד עם זאת, אנשים מתייחסים לדמויות המופיעות בסיפור, והם חולקים עם המטפלים את מסקנותיהם גם על זהותם של אותן דמויות וגם על מניעיהם, כוונותיהם, והאפיונים האישיים שלהם.

שיחות העריכה מחדש (השיחות בהן המטפל והמטופל עורכים במשותף את הסיפורים האלטרנטיביים המועדפים), מזמינות אנשים להמשיך לפתח ולספר סיפורים על חייהם, אבל הם גם עוזרים לאנשים לכלול חלק מהאירועים והחוויות היותר זניחים אך המשמעותיים בפוטנציה אל תוך קווי הסיפור הדומיננטיים שלהם. אירועים וחוויות אלה יכולים להיחשב כ"יוצאי דופן" (unique outcome) או יוצאים מהכלל (exceptions).

אותם אירועים יוצאי דופן או יוצאים מהכלל הם המספקים נקודת התחלה לשיחות עריכה מחדש. הם מספקים נקודת כניסה לסיפורים אלטרנטיביים על חיי אנשים, אשר בתחילתם של השיחות הללו, בקושי נראו. המטפל נותן אפשרות להתפתחות של אותם קווים סיפוריים אלטרנטיביים על ידי הצגת שאלות אשר מעודדות אנשים לגייס את החוויות שחוו, לתרגל את דמיונם, ולספק את משאבי יצירת המשמעות שלהם. אנשים נעשים סקרנים ומוקסמים לגבי החלקים המוזנחים של חייהם ומערכות היחסים שלהם, וככל שהשיחות האלה ממשיכות, אותם קווים סיפוריים מועשרים ומושרשים באופן יותר משמעותי בהיסטוריה, ומספקים לאנשים בסיס ליוזמות חדשות להתייחסות לבעיות, קשיים ודילמות בחייהם.

ההקשבה הכפולה

 לצורך כך, אני כמטפלת מקשיבה בדרך אותה מכנה מייקל ווייט "הקשבה כפולה". אני מקשיבה לסיפור הבעיה איתו מגיע המטופל, אך בעת ובעונה אחת, מפנה את ההקשבה לחלקים הנראים לעיתים שוליים וזניחים, או שאינם תואמים את מה שסופר ע"י המטופל כמרכזי.

 כך למשל, כאשר אורלי דיברה על חווייתה את היחסים במשפחתה כמאופיינים על ידי נתק מתמשך, הבטתי בפניה ואלה אמרו כאב, מצוקה ואי שביעות רצון. ראיתי אמירה זו וסימנתי אותה בתודעתי, ומאוחר יותר ציינתי שראיתי כאב בפניה כאשר דיברה על כך, האם יכול להיות שפירוש הדבר שהייתה רוצה משהו אחר ביחסים עם הוריה. אורלי הודתה בכך כשדמעות בעיניה. מכאן ניתן היה להרחיב את השיחה ולשאול איזה דפוס יחסים הייתה מעדיפה שישרור בינה להוריה וכאשר אמרה שהייתה רוצה קרבה וכבוד, ניתן היה להרחיב זאת עוד ולומר שההנחה שלי היא שאם רוצה קרבה וכבוד, הרי שזו עדות לכך שחוותה בזמן כלשהו חלקים של קרבה וכבוד, בין אם במערכת היחסים עם הוריה ובין אם במערכות יחסים אחרות.

 תשובתה הייתה חיובית ואז בקשתי לשמוע על חוויות אלו. ההורים שהיו עדים לשיחה זו, נזכרו בזמנים בהם חוו סוג כזה של יחסים וכן הלאה. עצם הרחבת השיחה על המשאלה של אורלי לסוג אחר של יחסים עם הוריה, אפשר את הרחבת הסיפור המועדף שלה ושל ההורים על היחסים ביניהם. כמובן שהיו פתחים רבים נוספים לסיפורים מועדפים כמו למשל, האמירה של האם שהיא מקפידה לשמור על קשר עם בתה ולא משתפת פעולה עם הנתק, או ההודעה של האב על החלטתו "לזרום עם בתו ולסמוך עליה". למעשה התזכורת המתמדת שלי לעצמי היא להקשיב לא רק לסיפור הבעיה אלא לסיפורים אחרים, גם אם מופיעים בצורה מרומזת, מאפשרת לזהות, לסמן ולהרחיב את אותם הפתחים ובכך ליצור הזדמנויות להרחבת הפתחים הללו לסיפורים מועדפים שעשויים להחליף את אלה שהביאו עימם מצוקה וקושי.

על הדרכים הרבות והשונות להרחבת הכיוונים המועדפים אכתוב בקרוב.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל. רחל פוגל הנה פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , | להגיב

הרחבת סיפורים מועדפים

הטקסט נכתב על ידי רחל פוגל (M.A) פסיכולוגית חינוכית מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

נתק בין הבת להורים – תלוי את מי שואלים

משפחת טל (שם בדוי) הגיעה לטיפול משפחתי בשל תחושות של דאגה לבתם הבכורה, אורלי, (שם בדוי), בשל התנהגויות החורגות מהמקובל במשפחה וחציית גבולות התנהגותיים וחברתיים. דווח על מריבות רבות בעיקר בין האם לבת ותחושות של חוסר אונים מצד ההורים לגבי האפשרות להשפיע על חייה ובחירותיה של בתם. רחל פוגל

אורלי אמרה שלא טוב לה במשפחה כי חשה נתק בינה לבין המשפחה. הנתק בא לידי ביטוי בכך שהיא נמצאת רוב היום בחדרה, כמעט לא מדברת ולא משתפת את ההורים במה שקורה לה. כל זאת מכיוון שהניסיון שלה היה שאם הייתה מספרת משהו על בעיה או דילמה שחווה, הרי שזה הופך מהר מאוד להטפה מצד אמה, לתגובות של כעס, ולכן למדה להפסיק לדבר. קשה לה לנהל שיחות עם עצמה ולכן היא מדברת עם חברות, אבל אף אחת לא יכולה להבין אותה באופן מלא. קורה שהיא נתקלת בבעיות בבית הספר, אבל לא מספרת על כך, כי ברור לה שתקבל נזיפות ואף פעם לא יצדיקו אותה. הקשרים אותם מנהלת אורלי עם בנים, מגונים על-ידי ההורים ולכן היא נמנעת מלדבר גם על כך ודורשת חופש מלא מהוריה. ואף על פי כן, היא דיברה על תחושת קושי שעיקרה בכך שאין לה עם מי להתייעץ ולהתנחם.

בה בעת, האם חשבה שלא מדובר בנתק ואף נימקה באומרה "אני לא התנתקתי מהבת שלי ואני נוהגת ומקפידה להיות בקשר איתה ולהחמיא לה, לשאול לשלומה" וכיוצא באלה. היא הגדירה את הקושי העיקרי כנעוץ בהסתגרות של אורלי, הסתגרות אשר באה לידי ביטוי במריבות רבות ובהתייחסות של אורלי אל אמה כאויבת ומביאה אותה לדאגה גדולה לבתה.

האב טען שבינו לבין בתו אין נתק או הסתגרות כי "אני החלטתי לזרום איתה". ההחלטה שלו נשענה על כך שהוא סומך על הבגרות והעצמאות שלה, דבר אותו הוכיחה לדבריו כבת בכורה. עם זאת הביע האב דאגה ליחסים של אורלי עם אמה והביע משאלה לראות יחסים רגועים ביניהן.

חשיבותם של האירועים הייחודיים להמשך הטיפול

בשיחות הראשונות התייחסנו אל הנתק, ההסתגרות והמריבות בשפה מחצינה, כפי שתיארתי במאמר קודם אותו כתבתי, במהלך השיחות ניתן היה לשים לב לכך שלצד התיאורים על הקשיים ביחסים עולים אירועים רבים שאינם עולים בקנה אחד עם התיאורים הקשים. לאירועים אלה מתייחסת הגישה הנרטיבית כ"אירועים ייחודיים" (unique outcomes). מדובר על אירועים שאינם תואמים את אותם אירועים רוויי בעיה שתוארו כסיבה בגללה הגיעו לייעוץ.

בפגישה לאחר מכן הגיעו בני המשפחה מחויכים כאשר ניכר קשר טוב וקרוב ביניהם. הסתבר שעלו הרבה מאוד אירועים ייחודיים במהלך הזמן מאז הפגישה הקודמת:

1. הנתק הצטמצם: האם דיווחה שהיא רואה את אורלי יותר מחייכת, יותר רגועה. "כמו שראיתי בעבר שלא טוב לה, אני רואה עכשיו שטוב לה. לכן הנתק הצטמצם". נוסף לכך, סיפרה שהם מדברים יותר עם אורלי והיא יותר גלויה בפניהם. גם התיאור של אורלי את המצב השתנה והיא אמרה: "אי אפשר לקרוא לזה נתק, זה קו שמפריד בינינו. לקו הזה קוראים "הקו ההורי" ואני מגדירה קו זה כטבעי מאין כמוהו משום שילדה לא מספרת הכל להוריה.

2. אורלי הגיעה למסקנה ש"אין כמו לדבר עם ההורים".

3. אורלי החליטה לשתף את ההורים בבעיות חברתיות מסוימות. ההורים הגיבו בצורה תומכת, דבר שהביא לצמצום הנתק.

4. ההורים החליטו על קו חדש ביחסיהם עם אורלי שקראו לו "ההחלטה לסמוך על הבת שלנו." האב אמר שתמיד סמכו עליה מגיל צעיר. היא עזרה מאוד עם האחים הקטנים, ולכן, גם כאשר היצרים סוערים, אין סיבה להפסיק לסמוך עליה, אלא אולי להדריך ולכוון אותה, לשוחח איתה, אבל לסמוך עליה, כי ביסודה היא אדם בוגר. גם האם הביעה רצון להשתלב בקו של בעלה.

5. אורלי דברה על דרך חדשה שמצאה להרגעת היצרים הסוערים- כתיבת רגשותיה במחשב.

בפגישות הבאות הרחבת הסיפור המועדף תרמה רבות לפתרון הקשיים

1. אורלי אמרה: "התרגלנו – אנחנו כמו חברים. יש כבוד הדדי – זאת בהתייחס ליחסים עם הוריה. אבא ואני בקשר מצוין. הוא מבין אותי, מביא לי יד תומכת, וסומך עלי. הוא מחליט עלי הדברים מהותיים, כמו אלימות. "אבא צריך לדאוג לביטחון של הילדים". את אימא אני לא שונאת, אבל אנחנו לא מסתדרות. עם זאת, אנחנו אוהבות."

2. בהתייחס לבעיות בבית הספר אמרה אורלי שיצא לה שם רע והיא לא מוכנה לקבל זאת. אורלי ביקשה מאביה לעזור לה להילחם בשם הרע והא הגיע לביה"ס ושוחח עם היועצת תוך הבהרה שעניין זה עומד להסתיים. אורלי חוותה זאת מבחינתה כתמיכה משמעותית.

בדקתי עם אורלי האם אלו התפתחויות חיוביות בעיניה והיא השיבה בחיוב. למה שאלתי? "כי אני דבר לכל החיים: נכנסתי למשהו, אכלתי אותה ואני נחושה שלא להיכנס לזה יותר". הוסיפה שהמוטו שלה הוא: "נכנסת למשהו, את משלמת על התוצאות ואחר כך יודעת להתמודד איתו- ומורידה את המכשול".

מה למדת על היכולות שלך הוספתי? "מאז ומעולם שנאתי את עצמי. אפילו חשבתי לצאת מהעולם. למדתי שאני עם איכות. גיליתי הרבה דברים:

א."למרות שפגעו בי, אני לא יכולה לפגוע באנשים. לא איימתי ולא הרמתי יד על אנשים."

ב. "למרות שאני יכולה לקנא באנשים, אני משתדלת לשבח אותם."

ג. "אני עדינה, אבל עד למקומות שמלכלכים. אני יודעת לעמוד על הזכויות שלי."

ד. "ההורים שלי מכבדים אותי, מעריכים אותי ומבינים אותי."

ה. "אני לא מרוצה מבית הספר אבל אני מרוצה מהחיים – מצאתי אהבה אמיתית, הקשר עם ההורים התחזק, קיבלתי החלטות שנובעות מניסיון, אני מתחילה להכיר את עצמי בצורה יותר מכבדת ולא מזלזלת כבעבר."

איך היית רוצה שהתפתחויות אלו ימשיכו המשכתי לשאול. "חשוב לי השם שלי בחברה, איך אני נראית. היום אני מבינה שהעצות והטיפולים לא עוזרים אם את לא מכירה עצמך. חשוב להכיר את עצמך כדי לקבל את עצמך."

זהו רק חלק קטן מהטיפול המשפחתי שנעשה בהשראת הגישה הנרטיבית לטיפול שנבנתה ופותחה ע"י מייקל ווייט ז"ל מאוסטרליה ודיוויד אפסטון מניו זילנד.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל. רחל פוגל הנה פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , | תגובה אחת

שיחות Re-Membering – דרך עבודה נוספת של הטיפול הנרטיבי

נכתב על ידי רחל פוגל (MA) פסיכולוגית חינוכית מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי

במאמר אותו כתבתי עם שותפתי וחברתי רזי שחר על רעיונות הטיפול הנרטיבי להתמודדות עם אבל ואובדן, צוין שהשימוש בטכניקה זו אינו ייחודי רק למצבי אבל ואובדן, שכן ניתן ליישמה באופנים ובמקרים נוספים. כעת, ברצוני להדגים שימוש נוסף בשאלות מסוג זה.רחל פוגל

כאשר סיפור חדש ומועדף מתחיל להיווצר ולהחליף את הסיפור רווי הבעיה, המטפל מעוניין למצוא דרכים שאמצעותן יעלה בידו לסייע למטופל להרחיב כיוון מועדף זה ולהעשירו. אחת הדרכים לעבות את הסיפור האלטרנטיבי המועדף תהיה "להנכיח" בשיחה הטיפולית דמויות נוספות ממועדון חייו של האדם ולשאול את המטופל לגבי מחשבות/ דעות/ רעיונות של אותן הדמויות לגבי הכיוון המועדף ובכך להעשירו.

אזכיר אפוא כאן בכמה מילים את הרעיון העומד מאחורי דרך עבודה זו.

הרעיון של RE-MEMBERING

המושג RE-MEMBERING נשען על המונח MEMBERSHIP, שטבעה לראשונה האנתרופולוגית ברברה מיירהוף (1986). הוא פותח לשימוש טיפולי ע"י מייקל ווייט (1989). המונח MEMBERSHIP מתייחס לחיים ולזהותו של אדם, מתוך ההתבוננות מטפורית בהם כמורכבים מאוסף של אחרים משמעותיים: 'מועדון חיי האדם'.

בראשית חיינו, הדמויות המשמעותיות לנו נכנסות כחברות למועדון חיינו, בין אם נרצה ובין אם לאו. בהמשך החיים, אנו מוסיפים ומפחיתים מרשימת החברים במועדון זה. לרוב, לבני המשפחה הקרובים יהיה מקום משמעותי. אחריהם נוסיף ילדים, חברים, קולגות, שותפים ועוד.

קן גרגן ושילה מקנמי (1999) טענו, כי הזהות של האדם היא תוצר של מערכת יחסים ולא תוצר של התפתחות אינטרא-פסיכית. הזהות נוצרת תוך כדי דיאלוגים רבים עם אחרים סביבנו. לכן, אם מסתכלים על זהות כעל 'מועדון חברים' הרי שמועדון זה יוצר קהילה מפורטת של דמויות משמעותיות, מהם אנו שואבים ויוצרים משמעות לאירועים בחיינו.

החברויות במועדון חיינו אינן בעלות דרגה ומעמד זהים. לחלק מהחברים ניתן מעמד מועדף. יהיו כאלה שיקבלו אף 'חברות לכל החיים'. חברים אחרים הינם יותר שוליים. להורים יש בדרך כלל מעמד מועדף במועדון החיים של הילד הצעיר. אחדות מהדמויות מקבלות מעמד משודרג בזכות הבחירה שלנו בבן זוג לחיים. דמויות אחרות מקבלות מקום של משמעות בעלת ערך מקומי או זמני. לעיתים הדמויות דווקא מורחקות מן המועדון או מורדות בדרגה, כמו למשל בעקבות מקרים של גירושין. לעיתים מעמדן של דמויות מסוימות מתבטל לחלוטין, כמו בעקבות התעללות או נטישה.

כיוון שהחברות במועדון החיים נוצרת תוך כדי דיאלוג עם הסביבה, הרי יש כל הזמן אפשרות לעשות הערכה מחדש של מיקומו של כל חבר מועדון.

מערכי השאלות של  re-membering

מייקל ווייט, אבי הגישה הנרטיבית תרגם רעיון זה לטכניקה טיפולית באמצעות שאלות שמטרתן להזמין דמויות נוספות אל השיחה הטיפולית.

הוא דיבר על 2 מערכים של שאלות:

1.         תיאור תרומתה של הדמות המוזמנת לחיי האדם ואיך הוא רואה את זהותו דרך עיניה של אותה דמות.

2.         תיאור של מה האדם תרם לחיי הדמות, ובאיזה אופן הייתה לקשר עם אותה הדמות אפשרות להשפיע על הרגשתו/ מחשבותיו וכיוצא באלה של אותה דמות.

אני רוצה להביא כאן רשימה של שאלות re-membering שידגימו את האפשרויות הרבות שקיימות להרחבת הכיוונים המועדפים. כאשר המטופל מדבר על אחד מהכיוונים המועדפים עליו, ניתן לבקש ממנו לבחור מישהו מעברו או מההווה שנראה לו שתומך בכיוון מועדף זה ומכיר אותו – ואף להיעזר בשאלות הבאות:

•           מה היא מהות הקשר בינך לבין הדמות שגרמה לך להבין שהוא מבין ומעריך את הכיוון המועדף בחייך?

•           היעזר באירוע שמדגים הבנה זו, או בכמה אירועים קטנים וספר עליהם.

•           אילו צדדים בהתנסויות אלו היו חשובים ביצירת הערכתו כלפיך? ספר עליהם.

•           מה לדעתך הרגיש אדם זה כלפיך?

•           מה ידע אותו אדם עליך שלעיתים אתה או אחרים אינכם שמים לב לגבי עצמך, שגרם לו להעריך אותך?

•           אם אתה מתבונן בעצמך דרך עיניו של אותו אדם, לאילו ערכים, איכויות, תקוות ומחויבויות שחשובות לך כאדם אתה שם לב?

•           אילו שינויים יהיו אפשריים בחייך, אם תאמץ ללבך את הקשר עם האדם הזה ותרומתו לך?

•           כיצד ביטאת כלפי אותה הדמות את התחושה הטובה שלך מהקשר שלכם ומהערכתו כלפיך?

•           מה לדעתך תרמה לאותו אדם העובדה שהוא היה חשוב לך? שהוא תרם לחייך?

•           כיצד הקשר שלך עם אותו אדם ותרומתך לו, ייתכן ועיצבו את התחושה שלו לגבי מהות חייו? העשירו את הידיעה שלו לגבי מה חשוב בחייו?

•           כיצד ייתכן וחייו של אותו אדם ותרומתך לו שונו עקב כך שהוא הכיר אותך ותרם לחייך?

משאלות אלה ניתן לראות את מרחב ועוצמת האפשרויות להעשיר את זהותו של אדם בעיני עצמו. ניתן לראות בנקל כיצד באמצעות חקר זה זוכים גילויים, תובנות, מסקנות, למידות וכישורים לתיאור עשיר. דבר זה תורם בצורה משמעותית לתחושתו של האדם כבעל ידע המהווה בסיס עבורו לפיתוח רעיונות באשר לכיוון ההתקדמות בחייו.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל. רחל פוגל הנה פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , | להגיב

עץ החיים- מודל נרטיבי לעבודה עם ילדים שחוו טראומה

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי והזוגי ומתמחה בגישת הטיפול הנרטיבי.

בקיץ 2007, התקיים בנורבגיה כנס בינלאומי שעסק בטיפול הנרטיבי. בהרצאת הפתיחה  הופיעה פסיכולוגית מזימבבואה, הגב' נאזאלו נקובה, שריגשה בדבריה את מאות הנוכחים בתיאור העבודה הקולקטיבית עם ילדים  שחוו טראומות קשות ברחבי אפריקה. ניסיונות רבים ליישום המודל במקומות שונים ברחבי העולם, העידו על כך שלכלי טיפולי זה יש יכולת להשפיע בזמן קצר על תחושת הביטחון ויכולת ההתמודדות של ילדים. אני רוצה לשתף אתכם בתמצית מהרעיונות במודל זה. רחל פוגל

מהו מודל "עץ החיים"?

רחל פוגל מסבירה על הנושא:

"עץ החיים" הנו למעשה מודל המסייע בתהליך העבודה קבוצתית עם ילדים שחוו טראומה. המודל נוצר ופותח באפריקה על-ידי הפסיכולוגית נאזאלו נקובה בהשראה ובשיתוף עם מייקל ווייט ודיוויד דנבורו מאוסטרליה. נקובה פיתחה את המודל בעבודתה בקייטנות טיפוליות לילדים שחוו טראומות קשות. נקובה סיפרה שהיא חשה צורך בפיתוח המודל לאחר שגילתה כי המפגשים בהם שוחחו המדריכים עם הילדים על הטראומה אותה חווו, היו קשים ביותר לילדים ועוררו מצוקה גם בקרב המדריכים. בעקבות התסכול והשחיקה שחוותה, פנתה למייקל ווייט שהחל בפיתוח הרעיון שבהמשך, בעזרת צוות מרכז דלוויץ' באדלייד-אוסטרליה, פותח למודל גלובלי שיושם ברחבי העולם.

למודל ארבעה חלקים:

1. עץ החיים.

2. יער החיים.

3. סערות החיים.

4. חגיגת החיים.

בשלב הראשון כל אחד מהילדים מצייר את "עץ החיים" שלו

בחלק הראשון הילדים מתבקשים לצייר את עץ החיים שלהם על כל חלקיו. כל חלק מסמל מרכיבים שונים בחייו של הילד:

א. השורשים מסמלים את ההיסטוריה של המשפחה המורחבת ומשפחת המוצא.

ב. הקרקע  מסמלת את המקום בו הילד חי בהווה וחלק מהפעולות בהן הוא עסוק בחיי היומיום.

ג. הגזע מייצג את כישוריהם ויכולותיהם של הילדים.

ד. הענפים מייצגים את התקוות, החלומות, המשאלות, והכוונים אליהם רוצים הילדים שחייהם יובילו אותם.

ה. העלים מייצגים את מקומם של האנשים החשובים בחיי הילד, אנשים שהוא מחבב, מעריך ואוהב.

ו.  הפירות מייצגים את המתנות שהילד קיבל מאנשים. (אין הכוונה למתנות קונקרטיות אלא מתנות של תמיכה, אכפתיות, ידע, חינוך, עידוד וכיוצא באלה.)

באמצעות ציור העץ מוזמנים הילדים לחשיבה והרהור על חייהם בדרכים המאפשרות להם לזהות ולהכליל את הידיעות, המיומנויות והתקוות  שלהם לגבי החיים.

בשלב השני הילדים משתפים זה את זה

בחלק השני שנקרא "יער החיים", הילדים מוזמנים להצטרף יחדיו ולחלוק זה עם זה את עושר חייהם, חלומותיהם, המיומנויות שלהם ועוד. בשלב הזה מתבקשים הילדים לתלות את ציורי העצים שלהם על הקיר, וכך מתקבל יער שלם המורכב מעצי החיים של כולם.

לאחר מכן, ניתנת לילדים האפשרות להתייחס לכישורים וליכולות שהם רואים אצל חבריהם ולכתוב תגובות של תמיכה ועידוד על פתקים אשר מודבקים על העצים השונים. בדרך זו ניתנת לילדים ההזדמנות להכיר בכישורים של חבריהם. גם המנחה מגיב בדרך דומה לפרטים שהיו משמעותיים עבורו.

השלב השני מאפשר להכיר בתקוות, בכישורים, ביכולות ובכישרונות של הילדים. כמו כן, נוצרת הזדמנות להיות מקושרים מחדש לאנשים שהיו חשובים לילדים בעבר ובהווה אשר משמעותם עבור הילד רבה. תהליך זה נעשה תוך שימוש במילים ובביטויים של הילדים עצמם, דבר אשר נותן עדיפות לסיפורים, לפרשנויות ולרגשות שלהם. רחל פוגל

בשלב השלישי מדברים הילדים על הטראומות אותן הם חווו

החלק השלישי אשר נקרא "סערות החיים", מאפשר לילדים לחשוב על הבעיות והאתגרים בחייהם אשר נוצרו בהשפעת האירועים הטראומטיים. שלב זה נעשה באופן בטוח המאפשר לילדים לחשוב על המיומנויות ועל הידע שיש להם, היכולים לעזור להם בהתמודדות עם האתגרים הללו.

מה שמאפשר לילדים לדבר על הסכנות והאתגרים בחייהם בתחושה של בטחון יחסי היא העבודה שנעשתה בשלבים הקודמים אשר סייעה לילדים להבין שיש להם איים של בטחון שעליהם הם יכולים לעמוד. כמו כן, העבודה שנעשתה בשני השלבים הקודמים אפשרה להם להבין שהם אינם מוגדרים על ידי הבעיות והקשיים, אלא יש בהם חלקים מתמודדים, חלקים של יופי ועוצמה. זה כמובן מאפשר להם להתייחס לקשיים מזווית אחרת, לא כנשלטים על ידי הבעיות אלא כבעלי השפעה עליהן. הם לומדים שלא כל אישיותם נשלטת על-ידי הבעיות, אלא שחלקים גדולים משוחררים מהן ויש להם כישורים טובים ותכונות יפות שלא הוכנעו על-ידי הבעיות.

אחת התוצאות של דרך עבודה זו עליה מדווחת נאזאלו נקובה היא שהיא אפשרה לילדים לדבר על הבעיות בשפה מחצינה, כך שהבעיות מתוארות כמשהו אשר נמצא מחוץ להם, יש יחסים שונים בין הילדים לבין הבעיות והם כבר לא מרגישים כנועים ומובסים על ידי הבעיות. הדבר מאפשר לתחושות התקווה להפוך להיות חלק מהסיפור של הילדים. נקובה דווחה על רמות אנרגיה אצל הילדים, המדריכים והמטפלים שהיו שונות באופן ברור מההתנסויות הקודמות לטיפול.

דווח זה של התייחסות לבעיות כמשהו אשר נמצא מחוץ לילדים ולא בתוכם, מיוחס גם לדרך עבודה נוספת של הגישה הנרטיבית המבוססת על הרעיון של "החצנה".  השיחות המחצינות מאפשרות את הפיכת הבעיה לאובייקט המטרה בטיפול, וזאת במקום דרכי עבודה אשר הופכות את האנשים למטרת הטיפול. באופן זה מתאפשר לאנשים לחוות זהות שנפרדת מן הבעיה. כך שהבעיה ולא האדם, הופכת למטרת הטיפול. בתוך ההקשר של שיחות מחצינות, הבעיה מפסיקה לייצג את ה"אמת" אודות הזהויות של אנשים, והאפשרויות לפתרון מוצלח של הבעיה, הופכות לנגישות ונראות לעים.

בחלק זה בו משוחחים עם הילדים על סכנות החיים, מכירים בכך שיש סכנות רבות, אבל מדגישים שהסכנות אינן באשמתם של הילדים. גם הדגשה זו נעשית בדרך של שיחה.

בהמשך, מתייחסים להשפעת הבעיות והסכנות על חיי הילדים. השיחה על כך נעשית גם היא בשפה מחצינה המתייחסת לבעיות כנמצאות מחוץ לילדים אך יש להן השפעה עליהם בתחומים רבים, כמו על רגשותיהם, מחשבותיהם, חייהם היומיומיים, מערכות היחסים שלהם, הזהות שלהם ועוד.

הפיכת הילדים לחלק פעיל בשיחה מעצימה אותם

לאחר מכן, ניתן להתייחס לתגובות הילדים להשפעות הבעיות. השיחה על כך מאפשרת לילדים לחוש את עצמם כנמצאים במקום בו הם חשים יכולת ותחושת מסוגלות. תחושות אלה שונות מאוד מתחושת הקורבנות שאפיינה את תחושותיהם קודם לכן. במקום לחוש פסיביות, ייאוש וחוסר יכולת, השאלות על תגובות הילדים להשפעות הבעיות מאפשרות לחוש שליטה במצב, תחושה של מסוגלות לפעול וחיבור לידע משמעותי אודות עצמם.

נוסף לכך, החיבור לידע משמעותי של הילדים אודות עצמם שונה מדרכי הטיפול המסורתיות בהן המטפל כמומחה אומר לילדים מה לעשות. דרך זו מאפשרת להם להיות פעילים במתן עזרה לעצמם ולאחרים. כלומר, ניתנת הכרה לכך שילדים יודעים. זה שונה מאוד מתפיסות הדוגלות בכך שצריך לעזור לילדים דרך מתן עצות או הדרכה. התחושה לילד ש"אני יכול לעשות משהו" ולהתחלק בידע עם ילדים אחרים, מאוד מעצימה.

חלק זה, אם כך, מאפשר שני דברים: 1. נותן הכרה לכך שקיימות סכנות בחייהם ואפשרות לבדוק אותן. ו-2. מאפשר להם לדבר על הכישורים והידע של ילדים לגבי האופן בו ניתן לטפל בסכנות ובמכשולים בחייהם.

בהמשך, הילדים נשאלים האם תמיד יש סכנות בחיי ילדים והאם תמיד יש סערות? השימוש במטפורה של סערות והשיחה על כך מאפשרת להכיר שיש זמנים שאנו משוחררים מסערות ולשוחח על מה הם עושים באותם זמנים בחייהם בהם הם משוחררים מסכנות. הילדים יכולים לחוות שהחיים אינם רוויי בעיות ויש זמנים של שחרור, שמחה ומרחב להנאה ואפשרויות חדשות.

השיחה מסתימת בשאלה "איך הצלחתם לשמור על התקוות והערכים לאורך תקופה קשה כל כך? אילו פעולות נקטתם על-מנת לשמר את מה שחשוב לכם, את מה שיקר לכם?"

בצורה כזו מתאפשר סיום שאינו מתאפיין בקשיים, כי אם בהכרה בכך שהחיים אינם כל הזמן מלאי סערות.

החלק הרביעי והאחרון בעבודה זו נקרא "חגיגת החיים"

הלמידה שהושגה בתהליך העבודה שתואר לעיל מזמינה לחגוג את החיים, את הסיפור האחר, את הכישורים, התקוות הידע החדש וכל מה שנלמד בחוויה זו.

כחלק מחגיגה זו, המנחים מכינים תעודות לכל ילד, הכוללות התייחסות לכישורים ולכוחות של הילד, לתקוותיו, לאנשים המיוחדים בחייו אותם הוא מוקיר ורוצה לזכור במהלך חייו ולכל דבר חיובי אחר שהילד זיהה בעצמו במהלך התהליך הקבוצתי. התעודה משמשת כתזכורת לגבי כל התהליך והידע החדש ומאפשר לילדים לתלות אותו בחדריהם להיזכר בדרך אותה עברו בכל עת שיחפצו בכך ולזכור שיש תקווה לעתיד.

החגיגה כוללת לרוב גם שיר הכולל את החוויה אותה עברו הילדים בקבוצה. השיר מאפשר להיזכר בחוויה המעצימה. לחגיגה מוזמנים אנשים היקרים לילדים לפי בחירתם ושאיתם הם רוצים לחגוג את הידע החדש אודות עצמם.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל. רחל פוגל הנה פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892.

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , | להגיב