יש רגעים שהמציאות נעצרת. שיחת טלפון פתאומית, פנים מודאגות של איש צוות, נסיעה מהירה לבית החולים. מי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזו? הידיים קצת רועדות, הקול נחלש, הגוף פועל אבל הנפש… היא נכנסת למצב אחר לגמרי.
הכניסה לחדר מיון, גם כשמדובר באדם אחר ולא בנו, מייצרת סערה פנימית שקשה לתאר במילים. פתאום כל השגרה מיטשטשת, וכל מערכת היחסים שלנו עם אותו אדם מתעוררת בתוכנו בעוצמות חדשות. פחד, דאגה, רגשות אשם, תחושת חוסר אונים – לפעמים גם כעס, בלבול או תחושת ריחוק דווקא במקום בו נרצה להיות הכי קרובים.
למה זה כל כך מטלטל?
חדר המיון הוא מרחב של חוסר ודאות. אין שם שעות, אין הבטחות, אין שליטה. הוא מזכיר לנו כמה הכול שביר, גם גופנית, גם רגשית. כשאדם יקר לנו שוכב על אלונקה, מוקף בצוותים לבושים מדים ונחפזים ממקום למקום, אנו ניצבים מול שבריריות החיים. ולא רק חייו, אלא גם חיינו, כפי שהכרנו אותם עד כה.
עבור רבים, רגע כזה מציף לא רק את הפחד לאבד, אלא גם את כל מה שלא נאמר, את הריבים הקטנים, את האהבה הגדולה, את הדאגה היומיומית שהתכסתה בשגרת החיים. לעיתים, הכאב הרגשי גובר על זה הפיזי.
איך הנרטיב משתנה?
במהלך טיפול נרטיבי אנו שואלים: אילו סיפורים מתעוררים בנו כשאדם אהוב חולה? אילו תפקידים אנו לוקחים על עצמנו; המטפל, המגונן, המתבונן מן הצד, זה שחייב להחזיק את כולם? ולמה דווקא עכשיו?
במצבים כאלה, עיבוד הסיפור חשוב לא פחות מהתמודדות עם המציאות עצמה. השיחה על מה שקרה, על מה שחשבנו שיקרה, על מה שפחדנו שיקרה, יכולה לאפשר מרחב של ריפוי רגשי גם כשאין עדיין תשובה רפואית ברורה.
כיצד ממשיכים?
לעיתים, גם אחרי שהאירוע חולף, הגוף משתחרר אבל הנפש נשארת דרוכה. כך סבור גם ד"ר עילי רחין. קשה לישון, קשה להירגע. המתח נמשך גם כשאומרים לנו שהכול בסדר. במקרים כאלה, שיחה טיפולית עשויה לא רק לפרוק אלא גם להחזיר תחושת שליטה, להבין את החוויה, להניח אותה במקומה – מבלי לבטל את כובדה.
